כשאני בוחר תקופה למשחק, אני מעדיף את “החשכה” של המאות המוקדמות. לא בגלל נוסטלגיה מומצאת, אלא כי התקופה הזו פשוט עובדת טוב יותר מבחינה משחקית ומעשית

ראשית — ציוד ולבוש. ככל שהולכים קדימה בזמן, הדרישות הופכות מסורבלות ויקרות. בגדי המאות ה־8–10 לא דורשים חייטות גבוהה או חומרים קשים להשגה; רוב המשתתפים יכולים להכין לעצמם בגד סביר בתוך זמן קצר, או למצוא משהו קנוי שלא יצרח “פסטיבל תחפושות של פורים”. גם כלי הנשק והציוד פשוטים יותר: אין אבק שריפה, אין צורך לדמות כלי ירייה, ואין את המתח המלאכותי סביב טכנולוגיות מאוחרות שלא מתורגמות טוב למשחק חי

שנית — המערכת החברתית והפוליטית. התקופה הזו מלאה בקונפליקט כמעט טבעי. פיאודלים, גבולות לא יציבים, מלחמות קטנות בלי סוף. כשיש פחות מדינה ויותר כוח מקומי, יש מרחב פעולה גדול יותר לסיפורים: בריתות שבטיות, נקמות משפחתיות, תביעות בעלות מעורפלות. הכול מקבל צורה משחקית בלי להצטרך לאלתר מנגנוני עלילה מודרניים

שלישית — הערבוב בין היסטוריה לאגדה. במאות האלו ההיסטוריונים עצמם עובדים בחשיכה: מסמכים מעטים, מקורות חלקיים, פרשנויות לא יציבות. זה נותן חופש לכותב ולשחקן: המיתולוגיה יכולה לחיות בתוך ההיסטוריה בלי שהכול יתנגש במקורות “מדויקים מדי”. הגבול בין מציאות לאמונה כבר מטושטש — וזה יתרון עצום ליצירת אווירה

כמובן, יש מחיר. תקופה כזו עלולה לעודד רומנטיזציה של אלימות ושל “ברבריות אצילית”, וצריך להיזהר שלא להפוך אותה לקריקטורה. אבל מבחינה משחקית, לוגיסטית ונרטיבית — ימי־הביניים המוקדמים פשוט מאפשרים יותר. פחות עומס טכנולוגי, פחות מחויבות לדיוק ארכיאולוגי, יותר מקום לסיפור

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1nHO9FtNN11Uu182-MpJEVYzXIY6qWzTSLGXVVXXKrQs